משפחת גולדמן / מידע על פי יוסף גולדמן

אב המשפחה יהודה-אריה שהיגר לארה"ב
שם שימש גם כגבאי בבית כנסת.

שורשי משפחת גולדמן אינם מקובל, אך צאצאי המשפחה התערו בעיר ובבני קובל.

אב המשפחה הידוע הינו יהודה-אריה גולדמן, שם אשתו כנראה איטקה- אידה.
בני הזוג חיו בוורשה. יהודה-אריה היגר לארה"ב בעקבות בתו ובהמשך הצטרפה אליו גם אשתו. ילדיהם:

- קלרה שנישאה ליהודי אמריקאי עשיר וונדקוס שמו. ילדיהם זלמה ופול ובני
משפחתם החיים בארה"ב.

- אירה רופאת שיניים שנישאה ל-ליפה קרנר, גם הוא רופא שיניים.
   בשנת 1939, עם פלישת הנאצים לפולין, ברחו בני הזוג לקובל.
   ליפה היה פעיל ב- TOZ (האגודה לשמירת בריאות יהודים בפולין) בקובל.
   בתם זוסיה נספתה בשואה. הם ובנם איז'ו-ישראל יליד קובל, ניצלו, המשיכו
   וברחו מזרחה, עלו ארצה והשתקעו בחדרה.

- ליזה הצעירה בבנות נישאה להרץ סרף-כהן. הבעל סופר יידישאי.

- חיים הצעיר בבנים עלה ארצה כחלוץ בתחילת שנות ה-30.
השתקע בקבוץ עין שמר והקים משפחה.

- יצחק נישא ונולדה לו בת. נספו בשואה.

- דוד-ברוך, בכור האחים. נישא לנחמה פלוט מקובל ( ראו דף משפחת פלוט ) ונולדו להם
   בת ובן. בשנת 1924 עברה המשפחה לדנציג שם התגוררו עד שנת 1938.
   עם התגברות האנטישמיות בגרמניה המשפחה חזרה לקובל והמתינה שם לאישור
   הגירה לארה"ב. ילדיהם המשיכו לימודיהם בגימנסיה היהודית "קלרה ארליך".
   הסובייטים פלשו לווהלין והתקוות לעזוב את אירופה נגוזו.
   בני הזוג נספו בשואה. ילדיהם:

- - אסתר, ילידת קובל 1922, דוברת גרמנית שע"פ השמועות הועסקה בעת הכיבוש
הנאצי בביה"ח הצבאי הגרמני כמזכירת המפקד שהזהיר אותה על ההשמדה.
יכלה לברוח, אך בחרה להישאר בגטו קובל עם האם והאב שהיה חולה לב.

- - יוסף-איז'ו, יליד קובל 1924. בגיל 17 ברח מקובל במסגרת חברות בקומסומול.
     שרת בצבא האדום כקצין, נפצע קשה בקרבות עם הגרמנים, השתחרר והגיע
     ארצה דרך איטליה. שרת בצה"ל, נישא למרים לבית סטרוז'ינסקי אותה הכיר
     בצבא. ילדיהם: דוד-ברוך שנפטר בטרם עת ונחמה גיגי לה בנים ונכדים.

בני משפחה נוספים:
- פרץ גולדמן, לימים בן-זהב, בן דוד של דוד-ברוך עלה ארצה לפני המלחמה.
- בן ציון גוז בעל חנות ברח' ורשבסקה אשתו ממשפחת ויסמן.
- צוקרמן שהיה בקובל ספק מזון של הצבא הסובייטי לפני המלחמה.

משפחת גולדמן - מקורות נוספים לעיון:

עדות יוסף גולדמן ליד ושם. קטעים מהעדות:
חוברת הנצחה מס' 12 של הארגון, עמ' 46-55